תנ"ך על הפרק - בראשית לג - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

בראשית לג

33 / 929
היום

הפרק

יעקב ועשו נפגשים, יעקב מתיישב בשכם

וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים׃וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ׃וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר׃וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה׃וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ועמו ארבע מאות איש. וזה ראיה שלא התכפרו פניו במנחה (רע"ס) ועוד עברתו בו וחמתו בערה בו ולהנקם בא: עד גשתו. כלומר בהמשך זמן גשתו עד אחיו השתחוה שבע פעמים, כי מלת עד ישמש גם לענין המשך הזמן (וואֶהרענד, אינדעם), כמו עד התמהמהם (שופטים ד') עד זה מדבר (איוב ב'): וישקהו. בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותו פעם ונשקו בכל לבו (רש"י מרז"ל), טעמם בזה לפי שאמר כאן ויחבקהו וישקהו בחבור הכנויים, אבל בלבן נאמר ויחבק לו וינשק לו הפועל לבד והכנוי לבדו וההבדל שביניהם כי בזמן שהפועל מתעצם ומתקשר עם הנפעל ממנו בעצם ולא במקרה וכונה חיצונית אז ישמש הכתוב בחבור הכנוי עם הפועל, כמו כי אהבת נפש אהבו (ש"א כ') לא אמר אהב אותו כי אהבת דוד עם יהונתן היתה אהבה עצמיית איש את אחיהו ידובקו בלתי תלויה אהבה בדבר, אבל בעת שהאהבה היא תלויה בדבר ראוי להשתמש בפועל נפרד מהכנוי ואיננו מחובר בתיבה אחת, לכן בספור מעשה לבן עם יעקב שהכנוי נפרד מהפועל ואמר ויחבק לו וינשק לו (ולא וישקהו ויחבקהו) דרשו רז"ל בב"ר שמא זהובים הביא והנם בחיקו שמא מרגליות הביא והם בפיו, אמנם כאן שבידוע שעשו שונא ליעקב ויקר מקרה שחבק לו ונשקו היל"ל ויחבק לו וינשק לו כמו בלבן, ע"כ אמר שאותו הפעם נשקו בכל לבו וזהו וישקהו בחבור הכנוי (ר"י הלוי). והראב"ע הטיח כאן דברים ואמר שלא חשב עשו לעשות רע לאחיו, אין מן הצורך להשיב עליו כי אם כדבריו שתשובת המלאכים אליו, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, הוא לכבדו ולקבל פניו, למה צר ליעקב ולמה פחד: מי לך כל המחנה. המחנה שאמרה אלי מנחה היא שלוחה לאדוני מי היא אצלך, אם היא למנחת כבוד או למנחת חסד שחשבת שאצטרך (רע"ס): על כן ראיתי פניך. אחרי שראה יעקב כי השם הפך את האויב לאוהב, ותחת כי בא עשו לקראתו בארבע מאות איש להכות אם על בנים, עתה נהפך לבבו בקרבו לקבלו באהבה רבה בחיבוק ונישוק, לזה החליקו יעקב בדברים לאמר, כי בואו לקראתו זה מהלך רב הוא לגודל אהבתו אליו וכדרך אוהבים נאמנים אשר לא התראו פנים זה עם זה זמן כביר אם יקר מקרה שאחד מהם מתקרב אל האחר בדרך נסיעתו, אז גם רעהו ימהר ויחיש לאסור מרכבות כבודו להלוך לקראת אוהבו לקבלו בדרך בסבר פנים יפות ולהשתעשע עמו באהבים. ככה חשב יעקב כעת הליכת עשו לקראתו מהלך הרב כזה, שהוא לגודל אהבתו אליו להתראות אתו בדרך ולקבל פניו באהבים, ולהגדיל עוד יותר את כבוד יעקב לקח אתו צבאיו וחילו ארבע מאות איש, כמו שהוא המנהג בקבלת פני המלכים והשרים שכל יושבי העיר הולכים לקראתם להראות גודל יקר ערך המעותד לבוא אל מחניהם, לכן אחר שאמר יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת וגו' הוסיף לבאר מה הוא החן אשר מצא חן בעיניו ואמר. כי על כן ראיתי פניך. שזכיתי לראות פניך באופן זה (על כן פירושו על אופן זה (אויף דיעזע ווייזע) כי מלת כן נרדף עם מלת ככה, ככה יעשה לאיש (אסתר) כן יעשה לו (אמור) ככה תאכלו אותו (בא י"ב) כן תאכלנו (ראה י"ב) ושרש ככה שתי אותיות כך. כרגיל בדברי רבותינו, (כי כל ככה הטעם למעלה והה"א תוספת בעלמא) ומבאר מה זה אופן יוקר הראייה שזכה אליו, ואמר כראות פני אלהים ותרצני: כלומר הראותני רצון וחפץ אהבתך כאילו קבלת את פני אחד החשובים הגדולים, וטעם המקרא אחרי שבאופן חשוב כ"כ זכיתי לראות פניך, כי אתה חשבתני לאחד מאנשי מעלה הראוי לכבוד גדול כזה להתטלטל עבורו בדרכים לבוא לקראתי בהמון אנשים רבים כדי ליקרני לעיני כל ולקבל פני באהבה גדולה, מעתה חטיבה מול חטיבה גם אנכי מחוייב להראות לעיני כל כי חשוב אתה בעיני מאוד ורצוני לעשות אות וזכרון לברית האהבה בקבלת מנחתי זאת הקטנה, פני אלהים כתרגומו אפי רברביא, ותרצני, טעמו קבלת את פני באהבה ורצון, כלשון רצוי לרוב אחיו שענינו אהוב, ויתורגם, כי על כן ראיתי פניך (דאסס אויף דיעזע ווייזע איך דיך צו זעהען געלאנגטע), כראות פני אלהים ותרצני (צייגטעסט מיר וואָהלוואללען, אלס ערשיען איינער דער געאכטעטען), ואם נפרש מלת על כן למשפט מסבב כברוב המקומות כמלת בשביל (ווייל, דארום), כדעת המפרשים, ונחבר כראות פני אלהים עם ראיתי פניך, להסב אותו על עשו, הנגינה תתנגד לזה, כי פניך מוטעם ברביע שהוא מפסיק, ומלת ותרצני, להיותו מאמר מתבודד למפרשים, היה ראוי להפסיקו במפסיק היותר גדול מאשר לפניו: את ברכתי. עי' רש"י, ויקראו המנחה שישלח האדם לרצונו ברכה, כי הוא שולח מאשר ברך אותו השם, כענין אשר ברכך ה"א תתן לו (דברים ט"ו) ככתוב למעלה מן הבא בידו (רמב"ן) ויתכן עוד למה שהקפיד יעקב לשלוח עדר עדר לבדו כדי שיראה בכל מין מנין זכרים ונקבות כפי הראוי למלאכת המקנה שיוכלו לפרות ולרבות (כמ"ש רש"י (בעזים מאתים) לכן קרא כאן את המנחה ברכה (זעגענברינגענדעס) שהיא מנחה שהמקווה ממנה ברכה ותוספת טובה: ואלכה לנגדך. בשוה לך (רש"י) ולולי דבריו הייתי מפרש לנגדך מן נגדה נא לכל עמו (תהלים קט"ז י"ד י"ח) דתרגומו איתני כדון, לשון ספור והגדה (ערצאֶהלונג) כלומר שתשלומי נדריו יהיה בספורים עד שתהיה הגדה וספור ממנו לכל העם, ומזה שויתי ה' לנגדי תמיד (שם ט"ז) שמתי תמיד כל ספורי והגדותי בעניני ה' (מיין געשפראֶך), והנה אחר שאמר נסעה ונלכה יחד כשני אוהבים שפרידתם קשה עליהם הוסיף לומר. ואלכה לנגדך. רצוני ללכת אתך בחברתך להשתעשע יחד בדברי ספור והגדה, (געשפראֶכיג אונטערהאלטען) ולא יהיה הדרך לטורח ומשא עליך, כי הליכת אדם בדרך יחידי שאין איש עמו, כל פסיעה ופסיעה כמשא כבדה היא עליו, אמנם בהשתעשותו בדברים עם חברו יקל עליו הדרך וכמעט שלא ירגיש אותו, ותוספות ההי"ן בפעלים אלה יורו על העשי' ברצון גמור: עלות עלי. העיר רש"ד כי בעל הטעמים יתנגד לכל הפירושים בזה, כי שם טפחא בתיבת והבקר להפרידה מן עלות, לכן פי' הוא עלות עלי כמו עולות עלי, כלומר שטרחת הצאן והבקר ומשאם עולים ר"ל שמוטלים עלי, ע"כ. ואיננו נכון, כי אין טעם עלות כמו עולות, ואין טעם למלת עלי, והעיקר חסר. לכן נראה כמ"ש רוו"ה שאין מלת עלי מגזרת על שהוא מלת הטעם, כ"א מגזרת עלות והוא כמו עלים שטעמו עוללים, ואל תתמה על היו"ד כי יש לו חברים הרבה במקרא, כמו וקרע לו חלוני (ירמיה כ"ב) שהוא כמו חלונים, וכן על דברי חוזי (דה"ב ל"ג) כמו חוזים, וכן ואורגים חורי (ישעי' י"ט) כמו חורים, וכן אצילי ידי (יחזקאל י"ג) כמו ידים, ויהיו כמוהם עלי כאן כמו עלים, וכבר אמר הרד"ק שנקראו הבהמות המניקות בשם עלית ע"ש בניהם שהם עולים, וכת"א עלות מניקתא וכ"ת הסורי, וגם יונתן תרגם שתי פרות עליות (ש"א יו"ד) מניקא, וא"כ פירוש הכתוב כאן, הילדים רכים וגם הצאן והבקר כמוהם רכים מצד אחר כי הם עלות עלי כלומר מיניקות עוללים או מגדלות עולליהם, ומעתה אין שום חסרון במקרא ומוסכם עם בעל הטעמים: אתנהלה. הה"א יתרה (רש"י), ובאמת איננה יתרה לגמרי, כי באה להורות שבלב טוב ובנפש חפצה רוצה להתנהל בנחת אתו, ולא יהי' זאת עליו לטורח. כי על פעולה רצונית תבא ה"א לבסוף כמ"ש באוציאה נא בלוט בוירא: מן העם אשר אתי. תחלה נאמר וארבע מאות איש עמו (ל"ב זיי"ן, ל"ג א') במלת הצירף עם, וכאן אמר אתי, כי צירוף האנשים האלה נשתנה עתה ממה שהיה עמו תחלה, כי קודם לזה שהיתה הליכתו לקראת יעקב להלחם בו והיו הארבע מאות איש מצורפים אליו לאנשי מלחמתו, לכן נלוה שם מלת עמו, שהוא צירוף העבד לאדוניו לשמשו ולעשות רצונו, אמנם כעת שנהפך לבב עשו בקרבו לחבק את יעקב ולנשקו כדרך אוהבים נאמנים לכן היו הד' מאות איש בעיניו כאילו גם הם הלכו לקבלת פני יעקב ולקחם אתו להיותם כמהו בהגדלת כבוד יעקב, לכן נתלוה בם מלת אתי, שהוא צירוף אנשים המתדמים בערכם, התבונן דבעלות יוסף לקבור את אביו אמר (ויחי נ') ויעלו אתו עבדי פרעה זקני ביתו וזקני א"מ ויעל עמו רכב ופרשים, שהרכב והפרשים שהם עומדים למלחמה מצורפים במלת עם, ועבדי פרעה והזקנים שהם אנשי מעלה שהלכו להגדיל הכבוד מצורפים ליוסף במלת אתו, (עמ"ש בחיי שרה (כ"ד ל"ב) ורגלי האנשים אשר אתו, ובבלק בשני נעריו עמו דבלעם, ושני נעריו אתו דבאברהם): ויחן את פני העיר. תרגומו ושרא, ויחן משרש חנה ענין שכון ומנוחה היפך הנסיעה, ומלת את פני כמו לפני, ולרבותינו מלת ויחן משרש חנן שענינו הראות רצון ואהבת הפועל אל הפעול, להטיב לו, והוא לדעתם פועל יוצא בראיית מלת את הבא אחריו שהוא סימן הפעול, כי אמרו (במדרש רבה) ויחן את פני העיר חנן את הפנים שבעיר התחיל משלח להם דורנות יעויין שם ופי' את פני העיר את החשובים שבעיר כענין פני הדור. וכמו לחם הפנים, והודיענו בזה שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו: ויקן. ויצב. כאמרו איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר (רע"ס) ולא רצה להציב מצבה ברשות שאינו שלו: ויקרא לו. רלב"ג פי' ויקרא מענין אולי יקרה ה' לקראתי, ור"ל שקרה ובאה לו שם נבואה מהש"י שהוא אלהי ישראל, ויורה בזה שהמקום ההוא שבנה בו המזבח היה נכון שתדבק בו ההשפעה האלהית, כי לא תמצא לאבות בנין מזבח אם לא מצד שהגיעה שם הנבואה, ואולי היא הנבואה שזכר אח"ז קום עלה בית אל, ותרגומו (עס פערפיגטע זיך איהם), ופי' זה נכון מאד. כי איך יקרא למזבח אל אלהי ישראל, חלילה לקרוא בשם הגדול והנורא את אבנים דוממים. ורש"י פי' לא שהמזבח קרוי אל אלהי ישראל, אלא שקרא את המזבח ע"ש הנס, וכבר גמגם עליו רי"א דא"כ היה ראוי שיאמר ויקרא שם בשם אל אלהי ישראל כמ"ש באברהם ויקרא שם בשם ה' לא שיקרא המזבח כן:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך